<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו) אילו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ההקדשות ואפילו ביתר משתותא) במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במקרקעי בין במטלטלין חוזרב) אמר רב נחמן בפרק האיש מקדש (דף מ"ב) האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהם שיחלוקו בשום הדיינים אפילו טעו בשתות בטל מקח שהדיינים ששמו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל כרבנן דפוסק רב נחמן כמותן ואין הלכה כר' יהודה שאמר (ב"מ נ"ז) אף המוכר ספר תורה ומרגליות אין להם אונאה וכן פסק רב היי (סמ"ג) (בספר מקח וממכר). וכשם שאין אונאה למוכר קרקעות כך אין אונאה לשכירות קרקעות וכן שכירות פועל אין לו אונאהג). א) מיהו מפלגא יש להם אונאה כדאיתא בירושלמי (כתובות פי"א ה"ד) ובתוספות (ב"מ נ"ז ד"ה אמר) וצ"ע. ב) דאמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעותי ופוסק רבינו משה שאפטרופוס של יתומים כשליח בית דין שמכרו בנכסי יתומים וטעו בין במטלטלין בין בקרקעות אם טעו בפחות משתות הרי זה מחילה כהדיוט טעו בשתות בטל מקח ואם רצו שלא לבטל המכר ויחזרו אונאה מחזירין לא יהא כח הדיוט חמור מהם ופוסק רבינו משה שבית דין שמכרו קרקעות או עבדים של יתומים שוה ה' בו' אין הלוקח יכול לחזור בו לא יהא כח הדיוט חמור משל יתומים (מן) [וכן] הדין באפטרופס שמכר קרקע שאין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פרק י"ג הלכות ט' י"א). ג)0כשם שיש אונאה בפירות כך יש אונאה במטבעות כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ"ד דינר של כסף וצרפה בעשרים דינר או בשמונה ועשרים הרי זה מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצרוף פחות מכאן מחילה, וכן אם היתה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במניין ולא במשקל מחזיר עד מתי יש לו להחזיר הדינר או הסלע בכרכים עד כדי שיראה לשולחני בכפרים שאין השולחני מצוי שם יש לו להחזיר עד ערבי שבתות שאין מכיר הסלע וחסרונה ודומיה אלא השולחני, והוא הדין למוכר ספרים או אבנים טובים ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד כדי שיראום לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאים בדברים אילו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר. (הטוען) הנותן סלע חסרה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש הרי זה מחזירה ואם אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא אם כן קבלה ממנו במידת חסידות. המוכר שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו עד שהוקר ועמד בח' הרי המוכר חייב להחזיר האחת של האונאה שהרי נקנה המקח וחייב להחזיר וכשהוקיר ברשות לוקח הוקיר וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל ועמד על ג' הרי הלוקח יחזיר סלע של אונאה שהרי נקנה המקח וברשות הלוקח הוא, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פי"ב, ה"ט—ט"ו).
<h2>דף כט:</h2>
ודווקא בהדיוט אבל גזבר דהקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמה ששנינו פ"ק (קידושין כ"ח), [ובפרק הנזקין] (גיטין נ"ב) שמעות דיתומים קונין במקום שקניין ריוח להם, ס"ג. תנו רבנן (קידושין כ"ח) רשות גבוה בכסף כיצד בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד דאמר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה משכו במנה — פ"ה משכו ההדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה — ולא הספיק לפדותו — כלומר לתת דמיו לגזבר — עד שעמד במאתים נותן מאתים — דכי איקור ברשותיה דהקדש איקור הואיל ולא נתן המעות — דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן לו מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש — פ"ה שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל — פדאו במאתים — פי' נתן המעות — ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים דכתיב ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, עכ"ל התלמוד פרק קמא דקידושין (שם). אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נ"ב) יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא וקא יהיב זוזי ליתמי אפירי וזול אין הלוקח יכול לחזור בו איקור יכולים היתומים לחזור בהן שלא יהא הדיוט חמור מכח הקדש ופי' התו' (שם ד"ה יהבי) (דגבן) [דגבי] היתומים מן התורה אין קונין בהם אלא משיכה אבל רבנן נתנו בהן כח הקדש לקנות בכספא במקום שמרויחים ובהא שמפסידים אוקמו אדינא שאין קונין אלא במשיכה אע"ג דקאי הדיוט במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהם ולא יבא להם הפסד על ידי תקנת חכמים שאלמלא התקנה יכולים לחזור בהם אפילו קבלו המעות אם רוצים לעמוד במי שפרע ויתומים אינם במי שפרע משום שהם קטנים, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ט ד"ה אטו).
